Это зрелище видела я не однажды:
хладнокровно топор занесли
и воткнули. А после, зловещий и страшный,
распростерт он в дорожной пыли.
Уцелевший бедняга торчит сиротливо
и, казалось бы, должен забыть
в этот раз, как всегда, в безнадёге тоскливой –
но не в силах убийцу простить.
Пронесутся года. Снова наша планида –
взор, наполненный страстным желанием,
устремить к самым верхним листам эвкалипта
и дрожать вместе с ними в страдании.
אקליפטוס.
לא אחד ראיתי: הונף הקרדום
והורד וננעץ בשאר;
מעולל בעפר הוא שרוע דום –
זה הנוף המרטיט, הנוהר.
השריד היתום מזדקר נוגות
מיותר ועירום מכל.
ותמיד נדמה: הפעם הזאת
לא ישכח העץ, לא ימחול.
תפקדנו שוב, אך שנה תינכוף –
תעמוד משתאה, תביט:
למרומ כאז כמה הנוף,
ונוהר כאז, ומרטיט